דנה לביא

בת 46, נשואה ואמא לשלושה: אליה, בניה ומיה, מורה לאנגלית בתיכון כבר 23 שנה ומחנכת כיתה גם בתקופת הקורונה. שימשה כרכזת אנגלית במשך שנים וסגנית מנהל במשך תשע שנים. אוהבת מאוד את עבודתה ונהנית לעבוד עם נוער.

לפני מספר חודשים יצא לאור ספרה הראשון יתומת צה"ל בהוצאת ספרי ניב. הספר נכתב מתוך רצון לרפא כאב שלא ידעה אפילו שהיה קיים בה, כאב בו לא העזה לטפל. הדחיקה ונמנעה מלעסוק בו במשך שנים.

הספר מתאר בפעם הראשונה בספרות העברית את עולם היתמות והשכול מנקודת מבטה של הילדה בת השש שהייתה, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים. הספר מציג את החיים בצל התווית "יתומת צה"ל", את המשא הנפשי הלאומי והאישי הכבד של התווית אותה נשאה לאורך ילדותה, נעוריה ובגרותה ואת ההשפעה של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון הממלכתיים והציבוריים אלא דווקא האישית והפרטית זו שנשארת לאחר שימי הזיכרון מסתיימים.

הספר מתחיל בפסקה הבאה:

"שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית ספר, בטקס ב"יד לבנים", בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו. מעולם לא סיפקתי את הסחורה. תמיד רצינית, אסופה, עניינית. אף פעם לא בוכה. עבדתי על זה כמה ימים לפני כל טקס מעיק, ובזמן המיועד הישרתי מבט ו"החזקתי".

בבית הספר היסודי הייתי היתומה היחידה. בטקסים הרגשתי את מבטם של המורים ולא פעם הם היו מצביעים עליי ואומרים זה לזו, "נו, ההיא שם, הג'ינג'ית, דנה". השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק, לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך לכל עבר. "איך נפלו גיבורים?" שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור, חשבתי."

הספר נמכר כעת בחנות המקוונת של ספרי ניב בעותק פיזי ודיגיטלי. קישור לרכישה:

 https://nivbook.co.il/product/%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%A6%D7%94%D7%9C

דנה מרצה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכן בחדרי מורים ניתן לפנות אלייה במייל  yehudana@hotmail.com