עדנה נוי

קריינית ומגישה לשעבר של הטלוויזיה הישראלית וערוץ 2 וסופרת בהווה. את תחילת דרכה המקצועית עשתה עדנה כשהסיפור ממרח שוקולד בגולה זכה בפרס ראשון בתחרות כתוב. בהמשך פורסם סיפור קצר שלה באנתולוגיה בית הדיו של מרכז הספריות והוצאת עם עובד. עוד סיפורים קצרים זכו לתרגומים ולפרסומים: הסיפור גלימת הדמעות תורגם לספרדית ויצא בדרום אמריקה באנתולוגיה הציפורים לא שרות באושוויץ בעריכת ירון אביטוב. הסיפור הייתי שם תורגם לאנגלית ופורסם באתר כתיבה יהודית וישראלית. רומאן הבכורה שלה כל מי שאהבה יצא בהוצאת הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד בשנת 2008 וזכה לביקורות משבחות. הספר תורגם לצרפתית. כתוצאה מפרסומו בצרפת הוזמנה עדנה לשמש אורחת הכבוד של מוזיאון השואה בפריז במאי 2014 באירוע לציון 70 שנות שליחת יהודי הונגריה למשרפות. בשנת 2022 ראה אור ספרה את בתך את יחידתך בהוצאת כנרת זמורה דביר וזכה גם הוא בשבחי הביקורת. העורך יגאל שוורץ כתב כי "מדובר בהישג ספרותי ודאי. מחדש, מרתק ומעורר מחשבה. הספר מצטרף למדף ספרי המופת של סופרות ישראליות שעסקו באותו אזור ממוקש: אונה של דורית פלג; חמסין וציפורים משוגעות של גבריאלה אביגור־רותם וורד הלבנון של לאה איני".

על עדנה נוי - מתוך פרויקט "סופרים קוראים" - ארכיון הווידאו של כלל סופרי ישראל. היא מספרת על הרקע המיוחד לכתיבתה ומקריאה קטע מתוך ספרה הראשון "כל מי שאהבה" 

 על הספר כל מי שאהבה:

בשלהי שנות החמישים מגיעה במפתיע לישראל ממזרח-אירופה אשה ערירית, צ'ילאג שמה, אחרי שגורשה מארצה כי נחשדה מרגלת. כל עִניינה הוא למצוא מישהו שיוכל לספר לה על בתה, שעקבותיה אבדו בזוועות של מלחמת-העולם השנייה .בישראל מוּכּרים לה רק האחים איסֵר ולַאסלו ניימנד, שגם עליהם לא פסחה המלחמה, אבל שלא כמוה הקימו אחר-כך משפחות חדשות, והם מנסים להתחיל חיים שנִיים, ומגלמים שני אופנים מנוגדים של תחימת העבר הטראומטי בסוגריים. לאיסר ולאשתו השנייה, מארי, יש עכשיו ילדה תוזזת וסקרנית, ישראלית מלידה, שאמורה לא לדעת כמעט דבר על הטראומות של אביה ושל אמה .הופעתה של צ'ילאג מסעירה ומערערת את היציבות השברירית שכבר הושגה. בשני צירים מקבילים, כמו משני עבריהָ של גדר לא-עבירה, מתקדמת העלילה המוכפלת והטעונה. שום פשרה לא תיתכן כאן בין המבט המרותק לאחור, לבין זה המופנה קדימה ומבקש לא לתת לעבר להעכיר את ההווה או את העתיד. וההתנגשות בלתי-נמנעת.

על הספר את בתך את יחידתך:

גיבורת הספר היא נערה בריאה, ערנית, נאה (אדמונית) ומאושרת, האוהבת את הוריה ואת בית ספרה ומולדתה (בייחוד את הגליל). כך עולה מפרקי היומן שבו היא מתעדת את חוויותיה היומיומיות והפחות יומיומיות. זהו יומן נעורים הנדמה כאותנטי להפליא, המשקף בבהירות ובדיוק משובבי נפש את אווירתה של ישראל הקטנה של שנות השישים: צעירה, רומנטית, לאומנית, פוריטנית וצדקנית ההופכת אט-אט לזעיר-בורגנית לתיאבון.   

העננה היחידה המעיבה על האופטימיות השוצפת את יומן הנעורים היא הנמענת של הרשימות הללו: אנה פרנק. מדוע שנערה ישראלית שמחה בחלקה ובריאה בנפשה ובגופה תדווח על רגשותיה הבוסריים וכל חיבוטי הלב שלה דווקא לנערה יהודייה שנרצחה בשואה?

תשובה לשאלה זו וגם ולאחרות נגלית בחטיבה השנייה של הספר, שפרקיה נמסרים במשורג עם פרקי היומן. מי שמופקדת על החטיבה הזאת - שאף היא מהימנה ומשכנעת להפליא וחודרת חדרי בטן - היא בת דמותה המבוגרת של נערת היומנים הפוקחת את עיניה באשר לכל מה שהיא ניסתה להסוות. היא כופה עליה להישיר את מבטה  לתוך הרבדים הנסתרים של אותה ילדות־נערות "מושלמת" שהיא האמינה שהייתה לה.

לא, אין מדובר כאן בהתעללות מינית גלויה ובוטה, גם לא בחוויות אובדניות מרעישות. באמצעות ההתכתבות המבריקה של המספרת הבוגרת עם בת דמותה הצעירה — הגדושה, צריך לציין, ברגעים קומיים מזהירים - המחברת חודרת לחיי משפחת מהגרים שסממניהם הקשים טושטשו, וחושפת את כל מה ששייך אותם לכלל ומה שבידל אותם ממנו.